הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל הוקם בשנת 1990, וכבר בשנת 1991 פעלו אנשיו להביא את בית המשפט העליון לאסור על שימוש בעינויים ובהתעללות. בית המשפט, כפי שהוא עושה לא פעם בנושאי ביטחון רגישים, עבד לפי לוחות הזמנים שלו, ללא התחשבות בסבל הנורא שעבר כל אותן שנים על אלפי פלסטינים. במשך השנים הוגשו עתירות רבות – על ידי הוועד, האגודה לזכויות האזרח, המוקד להגנת הפרט ואחרים – שביקשו מבית המשפט סעד משפטי, אשר יאסור על כוחות הביטחון השונים את השימוש הפסול בכוח. ב-6 בספטמבר 1999 נתן בג"ץ פסק דין תקדימי, בו קיבל שבע עתירות שונות ואסר על שימוש בשיטות עינויים מסוימות, שבהן התמחו אנשי השב"כ. נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, שכתב את פסק הדין המוכר כ"פסק דין העינויים", ציין כי "חוקר שב"כ, שחובתו לנהל את החקירה על פי חוק, כפוף לסייגים החלים על חקירת משטרה [...] הסייג של 'צורך' אינו מקור של סמכות לחוקרי השב"כ לנקוט באמצעים פיזיים במהלך חקירה [...] סייג זה עוסק בהכרעה אינדיבידואלית של האדם המגיב למצב עובדתי נתון; זוהי פעולה אד-הוק כתגובה לאירוע [...] אופי זה של הסייג אינו מאפשר לו להוות מקור של סמכות מנהלית כללית [...] אנו מצהירים כי אין לשב"כ סמכות 'לטלטל' אדם, להחזיקו בתנוחת 'שבאח' [...] לחייבו ב'כריעת צפרדע' ולמנוע ממנו שינה באופן שאינו מתחייב מצרכי החקירה. כן אנו מצהירים, כי סייג ה'צורך' שבחוק העונשין אינו יכול לשמש מקור סמכות לשימוש בשיטות חקירה אלה וכי אין בו בסיס לקיום הנחיות לחוקרי שב"כ, המאפשרות שימוש בשיטות חקירה מעין אלה". 
איור: דוד גרשטיין עשור חלף מאז פסק הדין בעתירתנו נגד מדיניות העינויים של השב"כ; עשור שלם מאז ה-6 בספטמבר 1999 – ועדיין מתנהלת בהסתר מדיניות שיטתית של עינויים. נכון, מספר המעונים קטן יותר, השיטות השתנו והכבילות הן אחרות, אך הכאבים שחשים המעונים הם אותם כאבים, ומדיניות השב"כ – המעניקה מראש אישורים לביצוע עינויים – עודנה נמשכת. לפני עשר שנים קבע בג"ץ כי אין לממשלה או לראשי השב"כ סמכות לקבוע הנחיות, כללים והיתרים לשימוש באמצעים פיזיים במהלך חקירה. בעשור זה הצטברו עדויות רבות המוכיחות כי השב"כ מפר את פסק הדין באופן שיטתי. הראיות הללו כוללות עדויות של חוקרי שב"כ בבתי משפט, עדויות של נחקרים, ואף תגובות פומביות של השב"כ ומשרד ראש הממשלה. השב"כ וראש הממשלה, הממונה עליו, מבזים את החברה הישראלית – את כל אחד ואחת מאתנו – ואת פסיקתו של בית המשפט באופן בוטה, עקבי ושיטתי. זהו ביזיון ערכי, המעוגן בהנחיות ובנהלים פנימיים ומגובה על ידי צוותו של היועץ המשפטי לממשלה. כאמור, מקורות רבים ומגוונים מצביעים כי שיטת הנהלים וההיתרים של בשב"כ לעינוי נחקרים עודנה פועלת, בניגוד לפסק הדין, לדין הפלילי הישראלי ולמשפט הבין-לאומי. ההיתרים ניתנים מראש על ידי מי שממונה על החוקר, ואף על ידי ראש השב"כ עצמו. הדבר נעשה לפי נוהל קבוע, המוכר לחוקרים, לתובעים ולשופטים בשם הכללי "נוהל חקירת צורך" – נוהל שאותו אסר בית המשפט העליון. כך, למשל, נאמר בתגובה של השב"כ לידיעה שהובאה בזמנו בעיתון הארץ: "האישור להפעלת כוח בחקירות ניתן לפחות בדרג של ראש צוות לחקירה, ולעתים אף מגיע מראש השירות עצמו"; ובהזדמנות אחרת: "יובהר כי את האישור להפעלת אמצעים מיוחדים בחקירות יכול לתת ראש השב"כ בלבד". בספטמבר 1999 שמחנו כשקבע פסק הדין באורח חד-משמעי כי מעשי השב"כ – כלפי אוכלוסייה גדולה של חשודים ונחקרים, במשך תקופה ממושכת בעבר – אינם חוקיים. אולם מעשים אלה, בגרסאות שונות, מתקיימים גם כיום. כולי תקווה שבעשור הקרוב – עד ספטמבר 2019 – נצליח למגר כליל את העינויים מסדר היום ומשיטות העבודה של כוחות הביטחון בישראל. ד"ר ישי מנוחין מנכ"ל הוועד
|
