של מי הפיתוח הזה, לעזאזל?
על מודלים של חלוקת בעלות בתוצרי פיתוח משותף בפרוייקטים לפיתוח משותף עולות תמיד שאלות לגבי הבעלות בתוצרי הפיתוח. חברה א' פיתחה תמיסה לטיפול בבעיית עור מסוימת.
לחברה ב' שיטה להחדרת תכשירים (תמיסות, משחות, אבקות וכדומה) באופן מבוקר והדרגתי לתוך העור.
החברות מעונינות לשתף פעולה ולפתח מוצר צרכני שיאפשר ללקוח הסופי להשתמש בתכשיר של חברה א' באמצעות השיטה של חברה ב', דהיינו להשתמש בתכשיר באופן מבוקר. בדרך כלל תשרור הסכמה גורפת בין הצדדים כי "הנדוניה" שאותה כל אחד הביא איתו ל"חתונה", דהיינו הטכנולוגיה והקניין הרוחני שהיו שלו לפני תחילת הפרוייקט המשותף, נשארים, כמובן, בבעלותו המלאה. לעומת זאת, דיונים ארוכים יותר יתעוררו לגבי הבעלות בתוצרי הפרוייקט ובקניין הרוחני הקשור בהם. |  |
פרוייקט משותף למחקר ופיתוח, מתאפיין בכך שהעבודה המשותפת של הצוותים משתי החברות עשויה להביא, מעבר לפיתוח המוגדר כמטרת הפרוייקט, לרעיונות חדשים, לשיפורים, תוספות ושינויים בטכנולוגיות הקיימות. מי, אם כן הבעלים בפיתוחים אלה? כיצד תחלקנה חברה א' וחברה ב' את הזכויות בהם?
הקשר זה, קיימים מספר מודלים לחלוקת הבעלות. העיקריים שבהם הינם מודל חלוקה לפי תחום הפיתוח, ומודל חלוקה לפי הממציא/ המפתח. חלוקת הבעלות לפי תחום הפיתוח: על פי מודל זה גוזרים את הבעלות מטיבעה של ההמצאה, והתחום שאליו היא שייכת. לדוגמא, במקרה שהוצג לעיל, אפשר היה להחליט כי פיתוחים הקשורים לתמיסה, לנוסחא הרלוונטית או לבעיית העור הספציפית בהם עוסקת חברה א' – יהיו בבעלותה. זאת גם אם הממציא או המפתח הם אנשי הצוות של חברה ב'. ולהפך- המצאות הקשורות בשיטה המאפשרת החדרת חומרים לעור באופן מבוקר, יהיו שייכים לחברה ב'. היתרון של מודל זה הוא ב"נקיונו". הוא מאפשר לכל אחד מהצדדים לפרוייקט להיות בטוח בבעלותו המלאה בכל החידושים בטכנולוגיה שלו, תוך חופש פעולה מלא, ללא כל קשר לצד השני, ללא כל תלות בו, וללא חשש שהצד השני יוכל לנצל את הדברים שלמד על הטכנולוגיה עקב הפרוייקט.
כך, בין אם הפרוייקט מצליח ושיתוף הפעולה עולה יפה, ובין אם לאו, "ניקיון" הזכויות בטכנולוגיה על פיתוחיה החדשים- מובטח. מבחינה משפטית ועסקית זהו מודל טוב ונוח. אלא שלעיתים קרובות, יש קושי מעשי להשתמש במודל זה, אם מפני שהקו המבחין בין תחומי העיסוק של החברות הלוקחות חלק בפרוייקט אינו ברור לגמרי, וקשה להצביע בבירור על תחומי עיסוק נפרדים; ואם מפני שקשה לסווג את הפיתוחים עצמם לאחד מתחומי העיסוק, כגון מפני שהם קשורים בעיקר לממשק שבין שני תחומי העיסוק: אם נתייחס לדוגמא שלפנינו, פיתוחים שעיקרם למשל באופן שבו התמיסה של חברה א' משתלבת בשיטת ההחדרה של חברה ב'. עוד קושי הקשור במודל זה הוא שחברות גדולות, שיש להם תחומי עיסוק רבים, והן חותרות לבעלות בפורטפוליו רחב וגדול ככל האפשר של קניין רוחני, המהווה בעיניהן נכס בפני עצמו, מסרבות פעמים רבות להשתמש במודל זה. מבחינת אינטל, IBM, Samsung, פרוקטר אנד גמבל ודומותיהן, כל פיתוח שפותח על ידי עובדיהם או שליחיהם צריך להיות בבעלותם, ללא קשר לתחום בו הוא מצוי. הן תעדפנה איפאו, בדרך כלל את המודל השני המפורט להלן. חלוקת בעלות לפי זהות הממציא: על פי מודל זה גוזרים את הבעלות מזהות הממציא. אם הממציא הינו עובד/ יועץ של חברה א', הבעלות בפיתוח/ ההמצאה היה של חברה א', ואם הממציא מחברה ב', תהיה הבעלות של חברה ב'.
בדרך כלל ייטו עובדי חברה להמציא ולפתח בתחום העיסוק של אותה החברה, כיוון שבו מומחיותם. לכן בפועל עשויה להיות חפיפה משמעותית בין תוצאות שני המודלים.
עם זאת, ייתכנו בהחלט מצבים שחברה א' רכוש פתאום בעלות בהמצאות הקשורות לשיטה להחדרת חמרים לעור, ואילו חברה ב' תהיה בעלים בפתוחים בתחום התמיסות. מבחינה עקרונית מצב דברים זה מציב בעיה לשותפים בפרוייקט: כיצד להבטיח שכל אחד מהם יוכל להשתמש בתוצרי הפרוייקט הקשורים לתחום עיסוקו, גם אם אינם בבעלותו? וכיצד להבטיח ששותפו לא יחסום אותו מלהשתמש בטכנולוגיה שלו בזכות בעלותו בחידושים שנוצרו במהלך הפרוייקט? הרי ברור שבעלות בחידושים כאלה התאפשרה רק בזכות השותפות בין הצדדים.
האופן שבו מתמודדים עם הבעיה הוא מתן רשיונות הדדיים בין השותפים. כל אחד מהצדדים מעניק בדרך כלל לחברו לפרוייקט רשיון ללא תשלום בחידושים שפיתח במסגרת הפרוייקט, כך שיוכל להשתמש בהם ללא חשש. בעיה אחרת שמתעוררת לגבי מחקר ופיתוח משותפים בכלל, ובמצבים של חלוקת בעלות על פי מודל זה בפרט, הינה כיצד למנוע משותף שהתוודע במסגרת הפרוייקט לתחום העיסוק של שותפו, ואף רכש בעלות במספר פיתוחים קשורים, "לפלוש" לעבר פיתוח תחום זה באופן עצמאי ומתחרה, במיוחד בהסתמך על פיתוחים שבבעלותו? בדרך כלל, מעבר להסכמות חוזיות בעניין זה, אמור הקניין הרוחני הראשוני, אותה "נדוניה" שאיתה בא השותף אל הפיתוח המשותף, לשמש כ"תעודת ביטוח" כנגד מצב זה. בהנחה שמדובר בפורטפוליו של קניין רוחני (במיוחד פורטפוליו פטנטים), חזק ומתוחכם, אשר נותן כלים טובים לחברה להתמודד עם מי שמפר את קניינה הרוחני, פורטפוליו כזה יאפשר למנוע משותף "פולש" לפעול בתחום.
בשני המודלים שנידונו לעיל, יש בדרך כלל להתייחס להמצאות המצויות ב"תחום האפור" ואינן ניתנות לחלוקה ברורה בין השותפים. המצאות שאינן ניתנות לסיווג ברור בין תחומי העיסוק של החברות (במודל הראשון) או שהומצאו על ידי צוותים של השותפים בצוותא מבלי שניתן להצביע בבירור רק על צוות אחד כממציא של החידוש (במודל השני). המצאות אלה תהיינה בדרך כלל בבעלות משותפת של שני הצדדים.
בעלות משותפת בטכנולוגיה ובזכויות הקניין הרוחני המגנות עליה, היא נושא בפני עצמו שננסה לכתוב עליו בעתיד. על קצה המזלג, יש להסדיר בהקשר זה את אופן השימוש בטכנולוגיה המשותפת (האם כל אחד יכול להשתמש בה כרצונו, או שחלות עליו מגבלות? האם כל אחד יכול להעביר אותה כרצונו לצד ג'? וכדומה) ואת אופן ההגנה הקניין הרוחני המשותף (מי אחראי לרישום פטנטים למשל? מה קורה אם אחד הצדדים אינו מעוניין ברישום כזה? וכדומה).
לסיכום – נושא חלוקת הבעלות בחידושים הוא נושא מורכב אשר יש להסדירו ככל הניתן בהסכם לפיתוח המשותף. הדבר יבטיח שלא זו בלבד שהפרוייקט יצליח אלא שהצדדים גם יוכלו להנות מתוצריו בחופשיות. בהצלחה! | 
